סיפורה של העיר צור: האי שחובר ליבשה מכוח הרצון (והעבדים)

הפוסט הגיאוגרפי-היסטורי הפעם יהיה קרוב לבית, ויעסוק בסיפור כיבושה של עיר מיוחדת, שהגדיר מחדש את המושג "בלתי אפשרי":

כ-20 ק"מ צפונית לראש הנקרה שלנו ו-20 ק"מ דרומית לצידון שלהם, שוכנת לה על לשון יבשה צרה העיר צור. כיום צור היא אפילו לא בין 3 הערים הגדולות בלבנון וזכורה לרעה בגלל אסונותיה במלחמת שלום הגליל, אך בעת העתיקה הייתה מהערים החשובות והמעניינות ביותר בעולם כולו.

משמעות שמה הוא "סלע", בדומה לעברית, והיא נקראה ככה כיוון שהיא התקיימה משני חלקים נפרדים, האחד על היבשה שסיפק את צרכי החקלאות, והשני על אי סלעי, קטן ומבוצר כמה מאות מטרים לתוך הים, שריכז חלק גדול מאימפריית הסחר הימי של העמים הפיניקים. (לאירופאים קשה קצת עם ה-צ' ויצא להם Tyre).

הפיניקים היו שם כללי שנתנו היוונים (ייתכן על שם צבע הארגמן "פיניקיה", שהפיניקים התמחו בהפקתו מחילזון מסוים) לעמים כנעניים ממוצא שמי שהיו יורדי ים מעולים, וכבר דיברנו על האלים הכנעניים שהפיצו איתם לכל עבר.

הפיניקים (כאמור, לא אימפריה מסודרת אלא שם כללי לתרבות) הקימו במשך מאות ואלפי השנים לפני הספירה מושבות וערי מדינה לכל אורך חופי הים התיכון, ובמיוחד באגן המזרחי שלו (סוריה-לבנון-ישראל של היום) ובצפון אפריקה של ימינו המושבה המפורסמת ביותר של הפיניקים הפכה לקרתגו (=עיר חדשה, "קרת חדשת"), אויבתה המושבעת של הרומאים (שכינו את הפיניקים "פונים") בתחומי טוניס של ימינו, ומלבדה הוקמו/נכבשו מושבות שהיום אתם אולי מכירים בשמות: אכזיב, ביירות, טרטוס, קדיס, מלאגה, איביזה, ליסבון, אלג'יר ועוד (במפה בצהוב):

וחזרה לצור. בתנ"ך צור מוזכרת פעמים רבות כמושבם של יורדי ים עשירים, וחירם מלך צור הוא זה שסיפק לשלמה המלך את ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש. בתקופת מלחמות הפרסים ביוונים, הפיניקים היו תחת שלטון פרסי אך זכו לאוטונומיה רבה יחסית, וסייעו לצי הפרסי לתקוף את יוון אויבתם המושבעת.

כאשר אלכסנדר מוקדון תקף את הפרסים בחזרה, הוא החליט קודם כל לכבוש את נמליהם לאורך הים התיכון לפני שימשיך פנימה לעומק שטחם. כל ערי הפיניקים פתחו את שעריהן בפני הצבא האדיר של הכובש הגדול, מלבד צור – החשובה והחזקה מביניהן, שסמכה על חומותיה הגבוהות וצייה החזק שיגן על האי.

בשנת 332 לפנה"ס צבאו של אלחנדרו מתמקם מול האי העקשן, ומטיל עליו מצור יבשתי בלבד שלא מרשים את תושבי העיר הנצורה, שאגרו אספקה רבה לפני כן. בדיעבד, הם העריכו בחוסר רציני את עקשנותו של היווני הזה (וסליחה, אם אתם צפון מקדונים, אז הוא מקדוני עקשן. אני לא לוקח צד בוויכוח הנצחי הזה).

אלכסנדר מבין שהדרך היחידה לכבוש את העיר היא בקרב ולא במצור, והבעיה העיקרית היא רק איך להביא את הצבא לתוך האי.

לפיכך, סשה מחליט שאם הוא לא יוכל לשוט אל האי, אז הוא פשוט יפסיק את היותו של האי "אי", ויחבר אותו אל היבשה (נו מה, לא סתם זוכים לתואר "הגדול").

אחרי ניסיון ראשון כושל לבנות גשר מעץ ואבנים שהצורים הצליחו לשרוף, אלסנדרו מרכז צי אדיר שירתק את ספינות המגינים לנמליהן, ומורה על חייליו/עבדיו להביא כמות בלתי נתפסת של עפר ואבנים שיספיקו לייבש את הים עד לחומות העיר. תוך מספר בודד של חודשים, צבאו של אלכסנדר מגיע לאי, וכובש אותו.

לאחר מכן העיר עוברת עוד הרבה ידיים – ביזנטיות, ערביות, צלבניות, עות'מאניות, צרפתיות ולבסוף לבנוניות. אבל גשר העפר של אלכסנדר עוצר את סחף הים, חול מצטבר לאורך מאות שנים – והיום לאי העתיק אין זכר, אלא רק לשון יבשה צרה שקל לזהות מרחוק.

ומוסר ההשכל? עם מספיק נחישות, מספיק עפר ומספיק עבדים, אין משהו שאי אפשר לעשות. מאחל לכם לבחור את האי-סלע העקשן והמרדן שלכם ולחבר אותו סופסוף ליבשה. לאלכסיי זה עבד והוא ממליץ בחום.

עד הפעם הבאה,